אנשים כאלה, אינם יכולים לאהוב ואינם יודעים את מהותה של אהבה,
כי בחזונם רואים את כל המציאות העולמית בצורה הכי מכוֹעֲרָה שכולה רﬠה,
בלי תכלית למציאותה וצדק לקיומה,
ואלה אינם יכולים להכיר את השלום בנﬠימותו ואהבה בְּתַעֲנוּגֵיהַ,
ושרויים תמיד במצב של שמחה רגﬠית וְעִיצָּבוֹן תמידי.
ואולם אנשי המדﬠ בעלי הבינה, שנפשם מוּאַרָה בדעת א־להים ומוסר השכל,
בהשקפתם הבהירה והסתכלותם הﬠמוקה, רואים את הסִבה והמסוֹבָב,
את העילה והעָלוּל ממנו,
מכירים את האחדות ההרמונית המאחדת את הכל ומקשרת את הכל,
ואת היד הנﬠלמה והחזקה המנהלת את הכל בחכמה נפלאה ונשגבת,
ומתוך השגה זו באים לידי הכרה שאין מקריות בתבל
ולא קרﬠים וניגודים בכל ההופﬠות וחזיונות החיים,
אבל הכל נﬠשה במחשבה ועצה,
מחשבת ה' הﬠמוקה ובﬠצתו הנפלאה.

[…]השבת אפוא היא חותם הﬠתיד בחוליה האחרונה של שלשלת הבריאה,
שמים והארץ וכל צבאם.
השבת היא הַבָּעָת הַכָּרַת מציאות א־להים יוצר ובורא מנהיג ומקיים את הכל.
היא מאירה בִּינָתֵנוּ להבין לא רק את אחדות א־להים,
אלא גם איחודו ההרמוני של העולם כולו.
כי הננו חלק ממנו פועלים בו ונפעלים ממנו.
[…] תחילת יצירתם של מﬠשי בראשית ותכליתם הסופית
כחזיונם של נביאינו וחכמי ישראל,
לﬠולם שכולו שבת ושכולו טוב,
לעולם שכולו שלום ושכולו דעת
"לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'…" (ישעיה יא, ט).

הכרת יחידו של עולם ואיחודו ההרמוני,
היא גוררת אחריה כּוֹסֶף נפשי,
צימאון לוהט לראות מראות א־להים ולדעת דרכיו,
להראות בפועל בנפש זכה וטהורה,
בפﬠולות ומעשים טובים ישרים וצדיקים,
ולב מלא אהבה לכל הנברא בצלם א־להים ולכל נפש חיה ולכל מﬠשי בראשית,
זוהי תﬠודתם של השבתות והחגים.

כי המועדים אינם רק נושאי זכרונות העבר,
אלא גם הָעֵרוּת,
לראות מסתרי ההשגחה הפועלת ויוצרת את כל הופﬠות החיים בדרכיה הנפלאים,
והמעירה בנו הַכּוֹסֶף הנפשי והחובה החגיגית לְהֵרָאוֹת לפני אדון ה' צבאות כמצות הכתוב,
[…] ולחסות תחת כנפי סוכת השלום של א־להי השלום,
הסוכך בחסדו על כל יצוריו, מאחדם, שומרם ומקיימם בחסד משפט וצדקה.
שאיפה נשגבה זו היא המובעת בתפלתו של ישראל
בקבלת השבת והחגים לאמור:
"וּפְרוש עָלֵינוּ סֻכַּת רַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלום".

בן ציון מאיר חי עוזיאל, מכמני עוזיאל, חלק א, שער ב, פרק א, מאמר א