אם להיות מזרחית זה לעמוד כל היום בכיכר העיר ולזעוק על קיפוח;
אם להיות מזרחית זה להתלונן על מה שמגיע לי ומה שלא קיבלתי;
אם להיות מזרחית זה לחרחר הפרד ומשול;
אם להיות מזרחית זה לשנוא כל מה שהוא לא מזרחי — אז תעשו טובה ואל תקראו לי מזרחית.

או שאולי פשוט הגיע הזמן להפיץ את הרוח המזרחית לכל עבר
ולהבין שבמציאות הנוכחית של השוד והשבר,
של זעקות הגזל והחסר,
אין דבר כזה “מזרחיות” כמקשה אחת.
כי לא כל המזרחים מרגישים מקופחים,
ולא כל המזרחים מרגישים שדפקו אותם,
ולא כל המזרחים מרגישים שמגיע להם או שמגיע להם להיות כמו,
ולא כל המזרחים מעוניינים ליישר קו עם האשכנזים,
ולא כל המזרחים מזדהים עם מה שמנסים לגרום לנו להרגיש בעל כורחנו.

קוראים לי ענת ואני עיראקית שמעולם לא קופחה על רקע מוצאה.
יהיה מדויק יותר לומר שקופחתי הרבה יותר פעמים על רקע היותי אישה,
וגם זה לא קרה לעיתים קרובות מדי.
מעולם לא שמעתי בביתה של סבתא־רבתא שלי,
ולא בביתו של סבא שלי שהיה מראשי המחתרת היהודית בבצרה,
או בביתם של הוריי, את המילים “מגיע לנו”, “לקחו לנו”,
“לא מחשיבים אותנו”, “לא שומעים אותנו”, “לא לומדים אותנו”,
“צריך לתת לנו”, “צריך להעדיף אותנו”.

סבא שלי, שברח מעיראק על רקע פרעות הפרהוד
והגשים את חלום העלייה לישראל כמטרה דתית כמעט,
הגיע לארץ הקודש כשהוא מותיר בארץ התמרים את כל רכושו,
והיה לו רכוש.
הוא עלה חסר כל, מטופל באמו האלמנה המבוגרת,
באישה צעירה ונחושה ובארבע ילדים (עוד שניים נולדו בארץ),
והונחת היישר למעברת שער העלייה.
שפריץ אחד של די־די־טי, תלושי מזון, וקדימה — למצוא עבודה.

בהמשך עברה המשפחה למעברה “מפוארת”,
מעברת פרדס כץ, ותוך כדי הגעגועים לסיר הבשר שנותר בעיראק,
סבא וסבתא שלי גידלו שישה ילדים בצריף שהיה,
כך מספרים, הכי יפה במעברה.
ולאחר מכן בדירת חדר וחצי בשכונה שהוקמה על חורבותיה של מעברת פרדס כץ.
וכל זאת בלי להתלונן ובלי לבקש טובות מאף אחד.

בשלוש עבודות עבד סבא שלי — האחת בבוקר,
האחת בלילה והאחת בסופי שבוע, כדי לפרנס את משפחתו,
וכל ששת ילדיו זכו לחינוך העילי שבעילי,
בניו הפכו להיות רופאים ומהנדסים,
וכאמור מעולם לא שמעתי בבית את המילה “קיפוח” על שלל הטיותיה וסלסוליה.
תמיד שמעתי שצריך להתאמץ, שצריך ללמוד ולעבוד קשה ולהרחיב דעת,
מתוך התמקדות ביש ולא באין, ובעיקר, שמעתי שאוי ואבוי,
אסור לבקש טובות מאף אחד וצריך לעמוד על הרגליים ומהר ולהיות אלה שעוזרים לאחרים.

ונראה שאת התורה הזו הקפידו בני העדה העיראקית באופן כללי להרביץ בילדיהם,
כי עובדה יש לנו סופרים ומשוררים שנכללים בתוכניות הלימודים,
שכותבים ומנציחים את זכר אבותינו ומורשתנו ולא מתלוננים שאף אחד לא משנן אותם.
יוצאי העדה העיראקית הם מובילי דרך ודעת בתחומים מרכזיים בכלכלה ובמשפט בארץ,
הקמנו כאן מוזיאונים וקרנות לשימור התרבות שלנו ואנחנו מעבירים את הלפיד הלאה,
בחדווה גדולה, לכל מי שמוכן לשאת אותו.
לפיד של גאווה ועשייה, ולא של נהי והתקרבנות.

אז בפעם הבאה שאתם רוצים לבכות בשם הרוח המזרחית,
אל תקראו לי מזרחית. אני עיראקית גאה.

ענת לב־אדלר