מי אם לא ז’אק דרידה, אלוף הפרדוקסים והאפּוריות,
יאתר גם בשורש הכנסת האורחים סתירה מהותית,
השוכנת כבר במבנה האטימולוגי-יווני
של המילה הצרפתית hospitalité: hostis – אורח זר, potis – שליטה.
כי פתיחת הדלת עד תום וללא תנאי לאורח עומדת בסתירה לחוקי האירוח,
שעניינם הגנה על שליטת המארח על ביתו,
לבל יהפוך ממארח – host לבן ערובה של אורחו – hostage.
התייחסותו של דרידה לעניין הכנסת האורחים היא עיונית ומעשית כאחת.
כיהודי אלג’יראי בימי משטר וישי, כפעיל נגד ה”אפרטהייד” בדרום-אפריקה
פעל דרידה למען הפיכתן של מספר ערים ברחבי העולם
לערי מקלט לסופרים נרדפים.
בנאומו במרץ 1996 לפני הפרלמנט הנ”ל[2]
בחן דרידה את האתיקה של הקוסמופוליטיות
(זו שנוסחה לראשונה בידי עמנואל קאנט הגם שהגביל את האירוח לזכות הביקור ולא לזכות מגורים),
אתיקה הפותחת שערי אירוח לפני כל “אחר”, לכל נכרי,
ובפרט לאדם נטול לאום, עקור, חסר בית (heimatlos בלשונה של חנה ארנדט [3] – עוד פליטה יהודיה מפורסמת).
בנאומו זה נגע דרידה בפרדוקסליות של האירוח, כאשר תבע הקלות בתחומי שיטור הגבולות
(ואנו, בישראל, נוסיף: משטרת ההגירה).
“הכנסת אורחים היא עצם התרבות ולא עוד ערך מוסרי בין שאר הערכים,
ככל שהאירוח נוגע באתוס,
בהכרה בביתיות (demeure), בהיות אצל עצמך” (שם, עמ’ 42).
את האתוס הזה של הכנסת האורחים
ביסס דרידה על המסורת העברית הקדומה של ערי המקלט התנ”כיות (עמ’ 44-43)
ועל השתלשלותה מאז הנביא ישעיהו (“פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים” – כ”ו, ב),
ועד פאולוס הקדוש ועמנואל לוינס.
בהרצאותיו ב-1996 (ב”בית-הספר ללימודים גבוהים” בפאריז)
חדר דרידה לשורשי האידיאה של הכנסת האורחים,
כפי שמצאה את ביטויה בפילוסופיה ובספרות מראשית התרבות המערבית.
כאן כבר יוזכרו גם סיפורי האירוח של אברהם,לוט ופילגש בגבעה. [4]
בהרצאות הנידונות התמקד הפילוסוף בעיקר בדמויותיהם של נכרים,
וכך הגיע, בין השאר, לאדיפוס בקולונוס – אדיפוס הזקן והעיוור,
המתדפק על שערי העיר קולונוס לאחר שגלה מתֵבּי.
“אורח נכרי זה מופיע כרוח רפאים”, כותב דרידה,
“הוא מבקש רחמים על ‘הרוח האומלל של זה שקראו לו אדיפוס’” (שם, עמ’ 74).
ניתוחו מתמקד בסוד מקום קבורתו של אדיפוס.
הכוונה להשבעה שהשביע אדיפוס את תזאוס, מלך קולונוס,
לבל יגלה לעולם את מקום קברו (של אדיפוס) לאדם כלשהו, ובמיוחד לבנותיו.
על סף מותו, אדיפוס מבטיח את מחיקתה/היעלמותה של כתובת קברו,
“סוד בדבר מקום חשאי של מוות” (עמ’ 115).
העיוור הרואה (שרק בעקבות התעוורותו העצמית בסוף אדיפוס המלך החל “לראות”)
הולך אל מקום המסתור של משכנו האחרון. אדיפוס הנכרי נקבר “ללא קבר,
ללא מקום שניתן להגדירו, ללא מציבה” (עמ’ 122-121.
דומה שפרשת התארחותו של אדיפוס המלך מכוונת אותנו אל מלך אחר,
מלך מלכי המלכים, רוח הרוחות, שהעֱלים (“קָבַר”)
והדיר את עצמו מכל כתובת,
שהצפין את הווייתו הטרנסצנדנטלית במקום נטול מקום, האסור בגישה.
דרידה אינו כותב זאת במפורש,
אך נראה שבדומה לשאר מושגי היסוד של הגותו,
הדרך אל הרליגיוזי פתוחה ואף מתבקשת.
אלוהים הוא מכניס האורחים הגדול באשר הוא המארח את מאמיניו –
אירוח בתנאי, כמובן: תנאי הדת, המצוות.
מהי תפילה אם לא הייחול להתקבל, להתארח ב”בביתו” של הקב”ה.
אך אלוהים הוא גם אלוהי האורחים,
כי הוא המתארח עד תום, אירוח ללא שום תנאי, בלבו של כל מאמין.
שאמונה של אמת היא אמונה ללא תנאי.
המאמין כמתארח אצל אלוהים הוא נכרי עיוור [5]
– שהלא הוא נידון לאי-ראיית האל –
המתדפק באמונתו העיוורת על דלתו של הקב”ה.
המאמין כמארח את אלוהיו הוא זה המקבל בביתו את הנכרי עד תום,
את האחר לחלוטין, ה-tout autre, האחר האולטימטיבי.
“הכנסת האורחים המוחלטת תובעת שאפתח את ביתי,
לא רק לנכרי (המצויד בשם משפחה, במעמד חברתי של נכרי),
אלא אף לאחֵר המוחלט, הלא מוכּר, האלמוני, ושאתן לו מקום, שאניח לו לבוא,
שאניח לו להגיע, ולהימצא במקום שאני מציע לו,
בלי לבקש ממנו הדדיות (כניסה להסכם) ואף לא את שמו” (שם, עמ’ 67).
מיהו האחר המוחלט אם לא אלוהים?
מיהו זה שאני פותח לפניו שערי עד תום בלי להתנות כל תנאי
ובלי להניח הדדיות (זו התביעה האמונית הלא-אינסטרומנטלית, ה”ליבוביצ’ית”) –
מיהו אם לא אלוהים? מיהו אותו אחֵר אשר גם על שמו האמיתי
ויתרתי (אף אסרתי את הגייתו כשם מפורש) ואשר הנני נכון לקבלו
בתוכי כאנונימי הקרוי “שֵם” – מיהו אם לא אלוהים?
הנה כי כן, אותו דרידה
שמצאנוהו מתרגם גבולות פוליטיים לגבולות בין הכאן לבין המעל-ומעבר,
שמייחל לגבול הפתוח של ה-passaran,
בו יעבור המשיח (ה-revenant),
אותו דרידה הוא
המאפשר לנו לתרגם את הגבול הפוליטי הפתוח של אירוח הפליט
לגבול האמוני בין הסופי לאינסופי, בין אדם לאלוהים.
בהקשר זה, סוד מקום קבורתו של אדיפוס
הוא עוד סוד גדול בארכיב סודותיו של דרידה,
סודה הגדול של הדת, סוד הסתתרותו של האל.
