[…]
מיכל אמרה שבתפילה היהודית אנחנו לכאורה,
“מייצרים” את אלהים; אנו מנכיחים את האל.
כלומר, שנוכחות האל תלויה בתפילה.
כן, כן, וייתכן שלא. ייתכן שלא.
לו היינו בטוחים שיש מי ששומע, לא היתה זו תפילה.
לכן יש תמיד בתפילה רגע אתיאיסטי.
האפשרות שא־להים לא יענה, לא קיים.
ואני מתפלל אליו, אם הוא שם.
בידו האפשרות לא להקשיב, לא לענות לקריאה בשמו,
אפשרות הכלולה במהות התפילה.
אם ברצונך להתפלל, ללמוד להתפלל,
עליך לקבל את ההנחה שאתה עשוי להתפלל לאף אחד, לשום־איש, לשום דבר.
[…] לכן יש מה שרועד, איזה רטט בתפילה.
אין תפילה שקטה.
מחמת החרדה לגבי האותנטיות של התפילה.
ולא אני יכול להחליט לגביה. רק האחר. והאחר הינו רק סימן שאלה…”
התפילה חייבת להישאר בלתי אפשרית.
אם בתפילה הייתי רק עושה את האפשרי,
את מה שאני יכול לעשות
(וביום יום אני, ואנשים רבים עושים זאת,
הם עומדים, מתעטפים בטלית ומתפללים; זה אפשרי):
אין זו תפילה.
התפילה חייבת לעשות את הבלתי אפשרי, ולכן
[…] לשמר את הסתירה.
[…] אם מסכימים שקיימת אפשרות כזו של תפילה,
תפילה זכה, משוללת תקווה,
האם לא יהיה עלינו לחשוב שאחרי הכל במהות התפילה
קיים קורט מאותו יאוש, מאותו חוסר תקווה?
התפילה הזכה איננה מבקשת דבר, גם לא לעתיד.
אני יכול אמנם לדמיין את התשובה לספק נוראי זה:
שאפילו במקרה זה, אפילו אם אני מתפלל ללא תקווה, יש תקווה בתפילה.
אני מקווה, לפחות, שמישהו חולק את תפילתי, שמישהו מאזין לתפילתי,
או שמישהו מבין את חוסר התקווה שלי ואת ייאושי ובמקרה זה,
אף על פי כן, יש תקווה ועתיד.
אבל אולי לא, אולי לא. לפחות אולי, זה גם לגבי תנאי נורא לתפילה.
