“במצות הצדקה לעניים, אי אפשר לשער ולצמצם להם מדה ידועה,
כי פעם יזדמן עני שיספיק לו דינר כסף ואני אתן לו עשרה,
שאיבדתי תשעה דינרים על חינם, ויש עני שצריך לו מאה דינרים
ואנכי לא אדעהו ואתן לו עשרה, נמצא לא יצאתי ידי חובתי עמו,
וכן יש שאי אפשר לו לאכול אלא תרנגולת פטומה ויין ישן
ואני איני מכיר בו ואתן לו עדשים והוא בוש ואוכל ומת,
וכדהוה באותו עני דרבי נחמיה, ויש שהוא מורגל בעדשים
ואיני מכיר בו ואתן לו תרנגולת פטומה על חינם ללא צורך,
ויש שהוא עני מרוד ולובש בגד חשוב ואטעה בו,
כי אחשוב שאינו צריך ולא אתן לו, והוא מת ברעב,
ויש להפך שהוא רמאי ולובש בגדים קרועים וטלואים
ואחשוב שהוא עני ואתן לו, ובאמת אינו צריך כלום,
ולכן אני נמנע מליתן ולא אשגיח במצווה זאת מפני שאין אני יכול לעשותה כמתכונתה …:
ובאמת כל אלה המה טענות של הבל
דודאי חייב האדם ליתן צדקה לעני הפושט ידו לקבל צדקה
כפי מה שעיניו רואות בו, ומה שאוזניו שומעות,
ואין לו לחוש שמא רמאי הוא ואינו ניכר לאחרים.”
