א לְכוּ, נְרַנְּנָה לַיהוָה; נָרִיעָה, לְצוּר יִשְׁעֵנוּ.
ב נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה; בִּזְמִרוֹת, נָרִיעַ לוֹ.
ג כִּי אֵל גָּדוֹל יְהוָה; וּמֶלֶךְ גָּדוֹל, עַל-כָּל-אֱלֹהִים.
ד אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, מֶחְקְרֵי-אָרֶץ; וְתוֹעֲפֹת הָרִים לוֹ.
ה אֲשֶׁר-לוֹ הַיָּם, וְהוּא עָשָׂהוּ; וְיַבֶּשֶׁת, יָדָיו יָצָרוּ.
ובֹּאוּ, נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה; נִבְרְכָה, לִפְנֵי-יְהוָה עֹשֵׂנוּ.
ז כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ– וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ, וְצֹאן יָדוֹ: הַיּוֹם, אִם-בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ.
ח אַל-תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם, כִּמְרִיבָה; כְּיוֹם מַסָּה, בַּמִּדְבָּר.
ט אֲשֶׁר נִסּוּנִי, אֲבוֹתֵיכֶם: בְּחָנוּנִי, גַּם-רָאוּ פָעֳלִי.
י אַרְבָּעִים שָׁנָה, אָקוּט בְּדוֹר– וָאֹמַר, עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם; וְהֵם, לֹא-יָדְעוּ דְרָכָי.
יא אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי; אִם-יְבֹאוּן, אֶל-מְנוּחָתִי

הרב שלמה קרליבך מתוך תהילים צה

המקור הוצע על ידי הדס טייה

נשמה קרליבך מאירה את הפיוט
“השבת מהווה רגע ייחודי בו אנו זוכרים את השבוע שחלף ושרים אל תוך זה העתיד להתחיל.
“לכו” הוא הרגע שבו צריך להתחיל ללכת,
אבל הצעידה צריכה להיות משותפת ומאפשרת מקום לכולם – ללא הדרה,
ללא הפליה מגדרית. ללכת יחדיו.
“לכו” הוא פנייה ברבים אל העולם כולו, לצעוד ביחד למסע המצית את הרוח.”