אפשר לתאר את המסורתיות, שעליה נמנים רבים מיהודי המזרח על ידי מספר משפטי שלילה:
היא אינה חילוניות ואינה דתיות חרדית; היא אינה קנאית למושג הקדמה, הנאורות ואין היא התחרדות.
כדאי גם להבחין בינה לבין פולקלור או תרבות עממית,
וזאת למרות שהיהדות בישראל העבירה את "כתר העממיות" למזרחים.
המסורת על פי טבעה אינה ניתנת לניסוח כאידיאולוגיה בצורה של עקרונות כגון "נשוב לשורשים",
או "כל בני האדם נולדו בני חורין".
ואכן, אפיונים כלליים אלה מבהירים את הויכוח במגזרים מסוימים סביב מושג המסורת.
יתרה מזו, לא מדובר במונח מדעי שחוקר מסוים מייחס אותו לחברה או לתקופה מסוימת,
אלא להגדרה עצמית שהרבה מזרחים מקבלים עליהם כאשר הם מסכימים שהמזרחים הם מסורתיים.
כדי להתחיל להבין ויכוח זה, אי אפשר לראות במסורת סנונית המבשרת את החברה המודרנית,
כאשר זו מוגדרת במונחים חילוניים.
לחילופין, השימוש בניגוד מסורת/מודרניות הוא ברוב המקרים חלק מרטוריקה
של מי שקושר קונוטציות חיוביות במונח מודרני,
וכביכול מרמז בכך שהאיש המסורתי מבקש להחזיר אותנו לתקופת "חשוכות".

מאיר בוזגלו, "אידיאולוגיות חינוכיות – נקודות המבט המזרחיות"