הדרת הנשים מפעילות בית הכנסת איננה פוגעת רק בנשים אלא במקום עצמו, המאבד את האותנטיות וחי במציאות אבודה. קריאה לישרות ולרכות
חיי הנפש שלנו מחולקים במחיצה, ממש כמו בית הכנסת.
אנחנו דוחקים אל מעֵבר למחיצה הפנימית יסודות של חוש הביקורת, החמלה וההיגיון הבריא.
להתרחשות רוחנית נדרשות פתיחות והקשבה פנימה והחוצה.
ואיך נשיר את שיר ה’ באגרוף קפוץ?
במהלך ביקור בארצות הברית נקלענו בליל שבת אחד
לבית הכנסת של הרב אבי וייס בריברדייל שבניו יורק.
לאחר קבלת שבת ביקש הרב לפתע מהציבור לקום.
הוא הפנה את תשומת הלב לכניסתה של חברת הקהילה,
אשה אבלה בימי השבעה שלה,
הזכיר את שמה ואת שם אביה שנפטר, והציבור כולו,
גברים ונשים, פנה אליה, כמנהג,
ואמר את דברי הניחומים היפים שנתנה ההלכה בפינו: “המקום ינחם אותך וגו'”.
עמדתי שם, נפעמת מאוד, כאילו נס מתרחש לנגד עיניי.
כאילו מחוז געגוע בלתי מושג של קבלה,
של נחמה, של מאור פנים, מתממש פתאום למולי.
היה שם משב לא-יאומן של רכות,
של שותפות, של הכרה, של תמיכה קהילתית.
ההתפעמות הזאת הטיחה בפניי באחת אמת ישנה
שמחיצת ההרגל לא אִפשרה לי לראות עד אז.
את האמת בדבר ההיעדר הזועק ברוב בתי הכנסת שלנו.
הלא אצלנו זה לא יכול לקרות.
אצלנו האישה הזאת שקופה.
איש לא יֵדע בכניסתה לבית הכנסת,
ואיש לא יכיר באבלה.
בית הכנסת שלנו משדר,
לפחות מצדה הלא-נכון של המחיצה, תחושה הפוכה.
מורשת שרובה מנהג ומיעוטה הלכה דוחסת לחלל התעלמות,
ניכור וקשיחות, שהפכו לסוג של עיקרון דתי.
