ארבע פעולות אלו הנזכרות בפרשה זו אשר פעל משה רבינו עליו השלום ,
אשר עם היותו בבית המלכות הלך לראות מצב אחינו בית ישראל.
והכאתו את המצרי אשר היה מכה את אחד מאחינו העברים.
ותוכחתו לעברי הרשע המכה את רעהו והצלתו לשבע בנות כהן מדין מיד רועים חמסנים,
מגידים ומודיעים לנו גודל רוממות נפשו של משה רבינו ע"ה (עליו השלום)…
אשר לא יוכל להביט אל העוול והחמס.
ומציל היה בכל מה שאפשר לו להציל את העברי הראשון מיד המצרי
בראותו כי היה מכה אותו מכות מוות ודן אותו כ'רודף'
להרוג  כי לא היה אפשר לו להצילו באופן אחר.

וכן אחרי כן הוכיח את העברי המכה לאמר: "למה תכה רעך?"
בראותו כי אין מכותיו מכות מוות, רק מכות אגרופיות ואינו בסוג 'רודף' ולכן הוכיחו על פניו.
וכן אחרי כן בראותו שבע בנות כהן מדין עשוקים מיד הרועים
שם נפשו בכפו להצילם ולהושיעם ולגמול עוד עמהם טובה להשקות את צאנם
עם כי אינם מבית ישראל וכל זה היה טרם נתייחד אליו הדיבור ולהיות אב ואדון הנביאים.

ילמד כל בעל נפש שאין להעלים עין.
ומזה ילמד כל בר לבב ובעל נפש יקרה להיות עומד בפרץ
להציל את אחיו מיד עושקיהם נפש.
(…) וכן גם בהיות אחד מאחינו בית ישראל עושק את אחד מאחינו בית ישראל,
אין להעלים עין וראוי לעזור ולהושיע את הנעשק.
ואף גם זאת בהיות הנעשק נכרי אשר לא מאחינו בית ישראל
וכן גם את העושק איש נכרי ראוי לעשות צדק שאפשר
ברישיון הממשלה יר"ה (ירום הודה) להציל את הנעשק.
ועוד זאת יתירה, שגם בהיות העושק איש מאחינו בית ישראל
והנעשק נכרי ראוי ג"כ בבוא מעשה כזה (אם כי רחוק זה מאד מן המציאות)
לעמוד לימין הנעשק כי תועבת ה' כל עושה עוול.
ובצדק וביושר מתוכנן  כל העולם כלו.

כי עין רואה ואזן שומעת  כל מקום שהעושק והחמס רבים,
הישוב המדיני הולך לאחור ולא לפנים.
וכפי רוב היושר והצדק כן צועד הישוב המדיני קדימה במהרה ובמרוצה.
וכפי רוב העושק והחמס כן הישוב המדיני הולך לאחור ברגלים ממהרות.
וסוף אותה העיר לרדת מטה מטה אם מצד הטבע והאנושיות.
אם מצד ההשגחה האלהית הסובבת ושוררת בכל העולם ומלואו.
ומעשה סדום יוכיח.

א.         "ובערת הרע מקרבך"

ומן האמור יש ללמוד גם כן שגם בהיות האדם בהשקט ובטחה שלום
ונחת באהלו ועושר וכבוד סביבו ודבריו נשמעים אצל הממשלה,
אל יהיה חושב בלבבו לאמר:
הנה שלום באהלי  ומאי איכפת לי בזולתי מן אחי או מן כל העולם כלו.

וכן אל יחשוב בלבבו לאמר:
שמא על ידי זה שאני מטפל בעסקי זולתי פן יבולע לי ויהיה לי איזה הפסד ממוניי או גופניי,
או לא יהיו עוד דברי נשמעים אצל הממשלה …
כי לא יאמר כזאת רק מי שהוא בעל נפש לא טהורה,
האחד כי אם כה לא יעשה להציל ולהושיע עני ואביון
למחר או למחרתו יוסיפו עוד בני עולה לענותו גם הוא
ונמצא כי הדבר נוגע ממש אל עצמו ואל בשרו.
ועוד כי בדבר כזה שהוא כלליי לישוב המדיני,
החובה והמצווה על כל אדם למחות ולקיים מה שנאמר "ובערת הרע מקרבך".

ועוד כי ענוש יענש מאת ה' בראותו את אחיו נעשקים ואין מושיע ובידו להציל.
ואם במסירות נפש גמורה ראה ראינו לאברהם אבינו
ולאדון הנביאים משה רבינו עליו השלום
עשו כן בטרם אשר היה להם ציווי ובטרם הייתה התורה נתונה,
כל שכן וקל וחומר לנו, בית ישראל מקבלי התורה וחקיה הצדיקים והישרים.
ואם כי לא כל העתים שוות ואי אפשר בזמנינו זה לעשות כמעשיהם.
על כל פנים ראוי והגון ומצוה וחובה לנהל את הנעשק בכל מחסוריו
ולעמוד לימינו להקריב את משפטו לפני הממשלה יר"ה עד כי יצא כנגדה צדקו ואמיתו.

מתוך: ספר 'דרכי משה' דרשות לפרשות השבוע ג'רבה תרצ"ה.