עם גישה אוניברסלית זהירה ומפתיעה ועם נטייה פלורליסטית
מציע המשורר את הדרך להרמוניה עולמית
מזמור סז (תהילים) הוא תפילה רכה ונעימה לאוטופיה אמונית עלי אדמות.
המשורר מייחל לכך שהאל יתגלה בפני כל העמים.
הדרך שבה המשורר פונה לאל היא של חסד:
הוא מבקש כי התגלות האל תביא לשמחה, ושהם בתמורה יהיו מלאי הוקרה
("יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים: יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם", ד).
התוצאה המעשית והישירה להרמוניה עולמית,
תבוא לידי ביטוי גם בטרנספורמציה של החומר ויהיה שפע כלל עולמי
("אֶרֶץ, נָתְנָה יְבוּלָהּ" ז). הווה אומר רוח וחומר יתאחדו.
המשורר הוא פלורליסט.
הוא מצהיר באופן סמוי שיהדות איננה בהכרח תנאי לישועה, אלא ידיעת האל.
התפילה לכך שהעמים יידעו את דרכיו ("לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ", ג) היא כללית דיה,
כדי שניתן יהיה להקיש ממנה שיש תקווה לגאולה לכל אדם באשר הוא אדם.
לכן בתפילתו הוא איננו מייחל לכך שכל הלאומים יתגיירו,
אלא שיתאחדו עם האל במקום ובזמן שבו הם נמצאים, קרי, על פי דרכם.
למען הסר ספק, סוף המזמור מדגיש את הכמיהה העמוקה
לכך שתפילתו טוטלית וכוללת את כולם: "וְיִירְאוּ אוֹתוֹ, כָּל אַפְסֵי אָרֶץ" (ח).
הניסוח "אפסי ארץ" מאפשר פרשנות דו משמעית:
הכוונה היא לאלו הגרים בקצוות הארץ, ולכן ממילא מצויים הרחק ממרכזי הפולחן,
וגם לאלו הרחוקים מהאל, הבורים, האפסים.
המשורר נאמן לגישתו האוניברסלית המפתיעה והזהירה –
הוא איננו שיפוטי כלפי הלאומים השונים,
ולא מכנה אותם בכינויים מבזים מוכרים כגון אלו מהשדה הסמנטי של זנות,
אלא מתארם באופן יחסית מעודן,
כבעלי מרחק מהאל, ובכך מעצב הפוך על הפוך את הקרבה.
