השבת כיום מנוחה הוא המצאה יהודית.
גם לנצרות וגם לאסלאם יש יום מקודש – בנצרות יום ראשון
ובאסלאם יום שישי, אבל הרעיון של הימנעות מכל מלאכה
כתוכנו המרכזי של היום המקודש קיים רק ביהדות.
השבת היא “זיכרון למעשה בראשית”,
זכר לשביתה של הבורא ממלאכת הבריאה.
בנצרות, יום ראשון הוא היום שבו החלה בריאת העולם
ובו לפי האמונה הנוצרית קם ישו לתחייה,
שלושה ימים לאחר שנצלב.
לכן הוא נקרא בלטינית בשם “דומינוס”,
כלומר- יום האדון.
במאה ה- 4 לספירה הפך יום ראשון גם בנצרות ליום מנוחה,
אך האיסור חל רק על עבודה תמורת שכר.
באסלאם מציינים את יום שישי בהשתתפות
בתפילת הצהריים בציבור ולכן הוא מכונה “יום אלג’ומעה”,
כלומר, יום ההתכנסות.
רק בשעת התפילה עצמה אסור לעבוד,
אך בשאר שעות היום מותר.
חכמי הדת המוסלמים נימקו את ההיתר לעבודה ביום השישי
בכך שהאל כה גדול וכוחותיו כה עצומים,
עד שאין לו צורך ביום מנוחה.
התפיסה של השבת כיום שאין עובדים בו
הביאה הוגים רומיים ללעוג ליהודים על עצלנותם.
אולם השבת ביהדות איננה רק יום של מנוחת הגוף ומנוחת הנפש.
לפי פרק ב בספר בראשית השבת היא יום שהאל ברך אותו וקידש אותו,
יום מיוחד ומובדל מכל הימים.
כשם שחירות איננה רק הסרת שעבוד
כך השבת איננה רק הפסקת חיי המעשה.
