כאמור, לדברי רבותינו בבבלי יבמות הנ"ל, לא הרג שאול אף לא אחד מהגבעונים,
וכל עונשו היה משום שבהריגת כהני ה' בנוב, אבדו הגבעונים מטה לחמם.
להסברת חומר העניין נקדים, כי לגבעונים לא היה חלק ונחלה בארץ,
ולא יכלו להתפרנס מעבודת האדמה,
וכל פרנסתם היתה תלויה בעבודת חטיבת עצים ושאיבת מים לבית ה'.
ואין ספק שבהריגת כהני ה' בנוב סבלו חרפת רעב, ורבים מהם מתו ברעב,
וכדבריהם על שאול: "האיש אשר כלנו", ולפי דברי רבותינו יהיה הפירוש ברעב.
וידוע כי טובים היו חללי חרב מחללי רעב.
ופשוט ביותר הוא שכאשר נשבעו להם יהושע ונשיאי העדה להחיותם,
הרי זה בגלל אספקת פרנסתם, כי כך חובתו של כל ממשל לדאוג לקיום כל אזרחיו,
בין שהם תושבים בין שהם גרים, וכל שכן אלה שנשבעו להם,
והיה בזה חילול ה' גדול, שכן אם שאול, מסבות שלו הרג את כהני ה',
חייב היה לדאוג ולמצוא להם פרנסה חלופית, וזו חובתו כמלך ישראל.

איני יודע כיצד נהג העולם הקדמון לגבי חובת כל ממשל לדאוג לפרנסת כל אזרחיו,
אבל גם אם דבר זה לא היה מקובל בעולם הקדמון,
הרי שלגבי הגבעונים היתה כאמור חובת שבועה.
זאת ועוד, בעם ישראל נהגו תמיד לדאוג לעניים,
וכמבואר בדברי רבינו הרמב"ם (פרק ט' מהלכות מתנות עניים, והביאו מרן בשו"ע יו"ד סימן רנ"ו)
וזו לשונו: כל עיר שיש בה ישראל חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים…
לגבות מכל אחד מה שהוא ראוי לתת… והם מחלקים המעות… ונותנים לכל עני…
ומעולם לא ראינו ולא שמענו קהל מישראל שאין להם קופה של צדקה עד כאן לשונו.

וכל זה ידוע ומפורסם כמצות התורה, לדאוג לפרנסת הזקוקים.
וכיום חובה זאת היא פשוטה בכל מדינה מתקדמת,
וכל מחוסר עבודה זכאי לביטוח לאומי לקיום מינימלי.
ובזה חטא שאול לגבעונים שגרם להם מיתת רעב והתעלם מחובתו הממלכתית,
ולפחות מהשבועה שנשבעו להם נשיאי העדה "להחיותם".
זה דבר ראשון שניתן ללמוד מדברי רבותינו.
… ומכאן מוסר השכל גדול לכל ממשל בישראל שחובתו לנהוג כלפי מיעוטים וזרים ביושר והגינות,
ולקדש שם שמים ושם ישראל בעולם.

(עשה לך רב, רבי חיים דוד הלוי כרך ז', רפ"ח)