היחס הדתי במערכות יחסים ובמרחב האישי | עמוד דיון
תמצית
פתיחה
מקורות קשורים – מערכות יחסים
יחס הדת להכנסת אורחים
במקרא קיימת הכנסת האורחים של אברהם והכנסת האורחים של לוט
בהכנסת האורחים של אברהם לאברהם מתגלה סוד השמדתה של סדום ועמורה האל מבין שבחירתו שלו באברהם עולה על המצופה
בהכנסת האורחים של לוט נוצר קשר משפחתי בין יעקב לשתי בנותיו-לאה ורחל ולוט מרויח כוח עבודה אימתני מיעקב
בשתי הכנסות האורחים נוצר רווח למארח והמתארח
המקרא מצביע בעד הכנסתהאורחים
הכנסת האורחים של לוט מול הכנסת האורחים של אברהם
בהכנסת האורחים של שניהם יש רווח למארח והאורח
במקרה של אברהם האל מגלה שבחירתו באברהם עולה על המצופה ואברהם מגלה שעוד כשנה יולד לו בן
במקרה של לוט יעקב מרויח קשר נישואין עם שתי בנותיו של לוט ולוט מרויח כוח עבודה אימתני בדמותו של יעקב
המקרא בעד הכנסת אורחים
ניתן לסכם את עמדתה של אנבל בשני משפטיים עיקריים:
כל מי שנמצא ברגע מסוים על הקרקע – הוא בעל הקרקע.
אין אורח ומארח. כולם מארחים.
אולם, האדם / האוכלוסיה שנמצאת זמן רב יותר על אותה הקרקע
יש לה אחריות מוסרית נוספת- לדאוג לצד לאוכלוסיה שהמבנה החברתי שלה נהרס.
עקרונות אלה יפים הם ונכונים כאשר מדובר בעם שפלש לארץ שלא שלו
כמו צרפת שפלשה לאלג'יריה. קשה לי להבין את הקשר של ההרצאה לענייננו.
האם קיים רמז לעניין יחסי ישראל והפלסטינאים?
המצב הוא שונה ואינני מסכימה כי יש לבצע היקש.
ישראל היא מדינה יהודית והיא מדינת היהודים.
יחד עם זאת כל האנשים הנמצאים בה
ללא הבדל דת ומוצא זכאים לשיויון זכויות מלא.
אזרח שווה זכויות איננו זר ולכן איננו אורח.
כמו כן אני מסכימה שלמדינת ישראל ישנה אחריות מוסרית
לטפח את החברה הפלסטינאית
על מנת למנוע תחושת תסכול שמובילה לשנאה קשה על כל הנלווה לכך.
מיותר לציין שסוגיית אורח מארח אינה רלוונטית כאשר דנים "באשכנזים וספרדים".
אלה ואלה הם המארחים ואין לדבר בטרמינולוגיה שכזו.
המדינה שייכת לכל היהודים ללא קשר למוצאם.
בעיני, ניתן להתאים את מצוות הכנסת האורחים לימינו –
והיא חובתינו לקבל בסבר פנים יפות את העולים החדשים
ואת כל מי ששונה מאיתנו, לא מתוך התחושה שאנחנו המארחים שהרי זוהי גם ארצם,
אלא מתוך שזוהי חובתנו הדתית ("ואהבת את רעך כמוך").
עמדה זאת רלוונטית גם לפרק מהגרים ומבקשי מקלט
הכנסת אורחים היא מפגש בין שני זרים, וככזאת מחדדת את הזהות – הן של המארח והן של האורח. היא בהכרח מעלה שאלות של זהות, של מקום, של אחריות.
בשפה הצרפתית המילה עצמה מכילה בתוכה את דו המשמעות.
אתה מארח אדם בביתך – אם כך עליך לדעת מהו ביתך, מי הוא האדם שאיננו אתה וכנגזרת ישירה של שני אלה – מי אתה.
*
בסיפור "האורח" של קאמי, דווקא דרו המתבודד, שלא מעוניין להגדיר עצמו על פי יחסים בין-אישיים, נאלץ להכניס לתוך בית הספר את הערבי. הוא מאכיל אותו, מלין אותו, ולבסוף גם מלווה אותו. אך הוא נמנע מלהכריע בשאלת גורלו – ובכך נגזר גם סופו-שלו, באיום הנשאר על גבי הלוח.
מכאן נראה שישנו עוד נדבך בסוגיית הכנסת אורחים:
מעבר לעניין הפוליטי (מי האורח ומי המארח, מי "בעל הבית" ומה ההגבלות הנגזרות על הנכנס מן החוץ), ישנו עניין מוסרי. המארח הוא בעל אחריות מוסרית לגורלו של האורח. מתוקף היותו קובע "הסדר החברתי" הוא זה שאחראי להוביל את האורח אל הטוב.
מצוות הכנסת אורחים עפ"י הרב יוסף משאש היא מצוות חובה,
הרב לא בוחר את מי להכניס לביתו
וטוען שכל מי שמגיע לא משנה מהיכן הוא, התקבל בברכה.
מעשה זה דורש הרבה אומץ,
שאין בו תמורה, אלא רק גמול טובה שלום ופרנסה.
אנחנו אכן מסכימות עם העובדה שזוהי מצווה
ובאופן כללי כמדינה אם היינו מקבלים "אורחים"
כמו שהרב יוסף משאש טוען בקטע
המצב החברתי היה יותר טוב, מקבל יותר ואוהב "אהבת רעים".
ניתן גם לציין שאותו רב קידם את עליית האתיופים לארץ ישראל,
ולאחר קריאת קטע זה ברור לנו מדוע קידם את העלייה.
בעייננו זהו קטע יפיפייה, חשוב בעל ערך מוסף
שמחדד לנו על הדרך שבה צריך לנהוג כלפי אורחים,
קבלת האחר.
על כמה האירוח הוא מצווה.
עצם קיום המושגים "מארח" ו"אורח" מעיד על היררכיה – יש את מי שמארח – כלומר, שהטריטוריה (במובן זה , זה יכול להיות הבית הפרטי שלך, המדינה וכו' ) שייכת לו ולכן הוא נמצא בעמדת המקבל, זה שצריך לקבל ממנו אישור\טוב ליבו כדי להיות "חלק" מהמקום, מהטריטוריה. ברגע שכוננו מושג אקטיבי (יש אדם שיש לו בעלות על שטח), נגזר מכך באופן מחייב קיומו של המושג הפסיבי "המתארח"- שנמצא מתחת למארח בהיררכיה.
ברגע שיש מקום לקיומה של מערכת יחסים כזו, ברגע שאנחנו מסכימים על כך שיש לנו בעלות על איזושהי אדמה או מדינה, לא תתאפשר אף פעם הכנסת אורחים "מלאה" , כי הסמנטיקה עצמה מעידה על חוסר שוויון.
דיון במקור לארח את השטן
אולי בכך שפלימו מקלל את השטן בכל יום, הוא מעיד על עצמו שהשטן מתקיים בו או בעולמו, לכן הוא עסוק בלקלל ולא בלברך. לכן כשהשטן מגיע אליו, הוא בא כדי להעמידו במקומו ולהוכיח אותו בכך שגם בו קיים השטן.
דיון במקור אורח כמו מלאך
בעיני השוואת האירוח של אברהם ללוט מציגה דילמה רלוונטית ומציאותית.
האם יש השפעה על אופן האירוח כאשר מגיע אדם חשוב או פשוט?
מה הגבולות שלנו כמארחים?
האם בדומה לאברהם אנו תמיד פתוחים לארח?
או האם יש מצבים שאנו בוחרים לא לאפשר הכנסת אורחים?
המחשבה שלי באופן אישי עלתה עם קריאת הטקסט
היא היכן למעשה עובר הגבול של הכנסת האורחים?
מצד אחד, גישתו של אברהם על פי קטע זה.
כלומר, האדם יארח ויקבל לביתו כל אדם באשר הוא.
המארח יפתח את ידיו ויעניק אהבה לאורחיו.
לעומת זאת, עומד לוט המתואר כמי שבוחר מי יהיו אורחיו ומי לא.
השאלה הרלוונטית לימינו אנו היא :
היכן עובר הגבול בין פתיחת הבית לכל ובין הרצונות שלנו כמארחים,
הפניות שלנו לאירוח, הקדשת הזמן וכו'.
שאלה למחשבה: האם אנו היום היינו מוכנים לקבל אורחים בלי להקפיד עליהם, בכל רגע נתון? במיוחד כשלא מתאים לנו, כשמגיעים אורחים לא צפויים? בחום היום? בקור הלילה?ובטח כאשר אנו נתונים תחת סבל, עייפות וכאבים (תזכורת קטנה: אברהם בן ה-99 היה לאחר ברית מילה)
-
x
בהמשך לשאלה שמעלה חנוך, אני מוסיפה כאן קישור לאתר של תושבי דרום תל אביב
http://www.south-tlv.co.il/articlecategory/news/mistanenimnewsנדמה שזו אחת מסוגיות הכנסת האורחים היותר רלוונטיות לימינו: מצד אחד ישנם פליטים/ מסתננים (מניחה שאי אפשר לבחור במילה אחת בלי לחטוא לסיפור השלם) שנמצאים במדינת ישראל, ומצד שני המציאות היא כזו שבה יש לבחור למי אתה (כמדינה, כחברה) מקדיש משאבים. האם יש כאן הכנסת אורחים או אולי העדפה של עניי עיר אחרת על פני "עניי עירך"? האם צריך להכניס את כולם ותמיד? מה הדרך הנכונה לסנן, אם בכלל יש צורך כזה והאם יש לעצור כש"האירוח" הוא על חשבון משאבים שיכלו לשרת אוכלוסיות מוחלשות אחרות?
האם אין גבול להכנסת האורחים ?
האם ראוי לאפשר לכל אדם להיות אזרח במדינת ישראל ?
האם זכותו של בעל הבית להגדיר את כללי הכניסה של האורחים ?
פרופ' חנוך בן פזי
האם ראוי לאפשר לכל אדם להיות אזרח במדינת ישראל ?
האם זכותו של בעל הבית להגדיר את כללי הכניסה של האורחים ?
תגובה זאת רלוונטית גם לפרק הגירה ומבקשי מקלט