אני מאוד מתחברת לדבריו של מאיר בוזגלו בהקשר למסורתיות,
בעיקר מתוך המקום שגדלתי בבית כזה.
אני חושבת שהאופן בו בוזגלו מתאר את זרם המסורתיות
הוא נכון מהבחינה של המיקום שלה בין הדת לחילונית
אשר אותה הוא מגדיר דיכוטומית.
יש משהו מכיל ומאפשר בלמצוא את האמצע בין השניים,
לאמץ את המסורות שאני בוחר\ת לקחת,
הן מהיהדות והן מבית אבותיי וליצור לעצמי את הנחלה המכילה את כולם.

בנוסף, אני מאמינה כי זו הדרך לחנך בבתי ספר.
לדעתי, יש לחשוף את התלמידים לזרמים השונים כולל לזרם החילוני
ודרך חשיפה זו לאפשר את הבחירה החופשית המגיעה מן החילוניות.
בעיניי, מסורות הן דבר חשוב לשימור וליצירת זיקה לתרבות מסוימת.
אני אישית רואה את היהדות כתרבות ולכן חשוב לשמר דברי מסורות יהודיים
ולדעת לקבל ולכבד מסורות אחרות המגיעות מדתות שונות.

מצרפת כתבה מעניינת אשר לה קשר ישיר לנושא אך ממבט של דמות אחרת:

לתת מקום אחר להתקיים

ברצוני להוסיף על תגובתינו על מאמרו של בוזגלו בנוגע לאידיאלוגיות חינוכיות,
תוך התייחסות למאמרו הנוסף "מזרחיות, מסורת, כור היתוך..",
כי לדעתי ניתן להגדיר "מסורתי מזרחי" כיהודי השומר על יהדותו ועל מורשת אבותיו
תוך השתלבות בחברה הכללית הנשענת על ערכי "התבונה, הצדק והשיוון"
תוך הבנה מלאה שאין כל סתירה ביניהם, קרי, בין היותו יהודי שומר מסורת אבותיו
לבין היותו שומר חוקים וכללים שנקבעו ע"י אדם מתוך שיקולים חברתיים.

עמדה זו, לדעתי, מביאה לקירוב לבבות לדת, להתקרבות דת ולא להתרחקות.
מתינותם זו של יהודי המזרח מאפיינת גם את המזרחיים שבחרו להתחרד
ולעניין זה אפנה לספרו של ניסים ליאון "חרדיות רכה. התחדשות דתית ביהדות המזרחית"
המנתח את ההבדלים בין החרדיות האשכנזית לבין החרדיות המזרחית, והדברים יפים, מדרך קל וחומר, לענייננו.

בנוגע לנאום השפנים והחזירים.
אני בהחלט מסכימה עם טענתו העיקרית של הרב ש"ך:
היהודי השומר על יהדותו חזק הוא יותר מהכל.
אין לנתק את מורשת האבות.
אולם, הפרשנות הניתנת על ידי לטענה עיקרית זו
שונה מהפרשנות או מהתוכן שניתן לטענה ע"י הרב ש"ך.
לדעתי אדם הנולד לאם יהודיה,
קורא לעצמו יהודי, גאה בכך שהוא יהודי,
נישא לבן/בת זוג יהודי, מגדל ילדים יהודים בארץ ישראל,
במערכת החינוך הישראלית, משרת בצבא של המדינה היהודית,
אזי הוא יהודי השומר על יהדותו ולא ניתק את מורשת אבותיו.

המצוה החשובה ביותר כפי שאמר הרמב"ם
היא האמונה בקיום אל אחד ויחיד.
אם היהודי מאמין במצווה זו, הוא יהודי.
אני יודעת מהו יום כיפור, מהי שבת ומהו מקווה.
לא ניתקתי עצמי מהעבר שלי ו
אני בהחלט מכירה את הכתוב בתנ"ך.
מדוע אם כן אינני יכולה להיחשב כמי ששומרת את תורת ישראל
רק משום העובדה שאינני שומרת את כל תרי"ג המצוות?
לסיכום, אני מסכימה עם טענותיו הבסיסיות של הרב ש"ך
אך התוכן שאנו יוצקים לתוך הטענות הללו שונה לחלוטין.

בנוגע להרצאתו של יעקב מלכין על אתאיזם.
בעיני, מטרת האתאיזם היא לומר:
אני חופשי מהאמונה שיש ריבון לעולם.
אני חופשי מהחובה לקיים מצוות.
האדם הוא הריבון והוא מחוקק החוקים.
אולם לא ניתן שלא לשאול,
וכי מהו ההבדל אם כך, בין הדתי לאתאיסט?
שהרי הדתי כבול לאל ולמצוותיו
ואילו האתיאיסט כבול לאדם הריבון,
לחוקים שהאדם הריבון חוקק ולאורח החיים שנכתב ע"י התבונה והדעת.
ממצים לעניין זה דבריו של רבי יהודה הלוי בשירו.

עַבְדֵי זְמָן / ר' יהודה הלוי

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –

עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ

"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

בהקשר למאמר של פרופ' אווה אילוז,
הרי שבבסיסו טענה מרכזית והיא הסתירה הקיימת בין הדת ומי שמאמין במצוותיהובאלוהים
לבין השאיפה כי התבונה היא שצריכה להנחות את הידע עלינו ולפיה להחליט החלטות הרות גורל.
מכאן שהאמונה באל ובמצוותיו היא בהכרח מנוגדת לתבונה,
לצלילות הדעת וליצר הביקורת העצמית.
אינני מסכימה עם טענה זו, המייצגת בעיני בדלנות חילונית.
הקיצוניות פנים רבות לה וזו אחת מהן.
אדם שמאמין באלוהים ובאמיתותו של ספר התנ"ך אינו אדם בלתי שפוי.
אני מסכימה כי קיימים קיצוניים בעולם החרדי שאינם מפעילים שיקול דעת
ומובילים את חייהם משיקולים שעברו מן העולם, אך אין הם מייצגים את הדת ואת היופי שבה.