זאת לא תהיה מלחמת אחים. לא משום שלא תהיה מלחמה, אלא משום שלא תהיה נטושה בין אחים. כי אם אני צד למלחמה הזאת, הכפויה עלי, אני מסרב לכנות את הצד השני "אחים" אלה לא אחי, אלה לא אחיותי. עזבו אותי, אין לי אחות. ..
והאמת היא שהם הרבה פחות מרגיזים אותי מאשר אלה העומדים בצד, מגלגלים בעיניהם השמיימה בהתחסדות, מצקצקים בלשונם, מחפשים בנרות את האיזון הקדוש בין שני המחנות, מוכנים, אחרי לחץ, להודות כי "הם" יותר לא בסדר מאשר "אנחנו". אך נתלים על דשי מקטורני ומבקשים ממני להידבר עם אלה, שהם קוראים להם האחים שלי. בשעה שבה אני עומד על נפשי הם מטילים על ראשי את השמיכה הדביקה של אהבת ישראל ומבקשים ממני להתחשב בחסך התרבותי, ברגשות הקיפוח האותנטי ונשבעים באזני כי אפשרי ואפשרי הדיאלוג. פתח את לבבך לעומתם וראה כי תענה. רק תפסיק להתנשא!
עכשיו אני רוצה לומר לכם שנמאס לי לרחם ולהבין. אני מכיר את כל הסיפורים האלה על הקיפוח והפער ורגשות התסכול והדי-די-טי והמעברות ו-וואדי סאליב ומוסררה, והעוני וההשפלה, אני מכיר את ההיסטוריה הזאת לא פחות מכל אותם החדורים באהבת ישראל, ואני גם מכיר בעוולות שנעשו. אבל אם פירוש הדבר הוא שאני צריך לפשוט את צווארי להורגים, להושיט את לחיי למכים וליורקים – אז לא. עד כאן.
אם פירוש הדבר הוא שעתה הגיעה עת הפיצוי הגדול – שעכשיו תורי להיעשות אזרח מסוג ב', שאוי לו להעז ולהביע את דעתו, אוי לו לצאת לרחוב ולהפגין, אוי לו לומר להם את מה שהוא חושב עליהם, אני איני מוכן לכך. יכול להיות שיש צדק היסטורי בכך שמישהו ירגום אותי באבן בגלל שבראשית שנות החמישים גדלתי בבית חם והוא גדל במעברה, אבל זהו בדיוק הצדק ההיסטורי של הערבי שמניח מטען חבלה בפתח ביתי משום שבשנת 47 הוא נולד בבית שעל חורבותיו עומד ביתי. אני מתנגד לצדק ההיסטורי האחד כפי שאני מתנגד לשני. אם להיות ביחד אז בבקשה, אבל לא בתנאים המוכתבים על ידי צד אחד בלבד. לא כמי שצריך לתת צווארו בעול ולהירמס ברגליים פראיות כשפיו סתום.
מה שמרגיז במיוחד הוא שכאשר אתה פותח פיך לומר את הדברים האלה, מיד מתנפלים עליך ומכנים אותך גזען. איפה, לעזאזל אתם חיים. אני גזען, או הם גזענים? מי מעליב את מי בדיאלוג הלאומי הנלעג המתנהל כאן בשנים האחרונות? מי מכה את מי? מי סותם את הפה למי? אדוני, אומרים לי, יכול להיות שזה נכון אבל שום טובה לא תצמח מכך שתאמר את הדברים. לא נכון.
יש לומר כי העם נחלק לשתי קבוצות מובהקות בעלות השקפות פוליטיות מנוגדות, שלאסוננו, יש להן, במקביל גם זיהויים על-פי ארצות המוצא. יש לומר כי חלק גדול, רועש ואלים מתומכי הליכוד רואה פעילותו הפוליטית גם ביטוי למשטמה עדתית.
יש לומר כי כל הניסיונות המתחנפים-משהו לפייס את דעתו של אותו ציבור עלו בתוהו. עלי, על כל פנים, העסק הזה נמאס. נמאס לי להקטין את דיוקנה של המורשת התרבותית שלי, לפסוע על בהונותי לידם ולהרעיף עליהם מחמאות בלב אל לב. כל הדיבורים האלה על – טוב, טוב, אל תתרגזו, אנחנו מכירים כי גם אתם הבאתם מורשת אדירה. נכון שלנו היו היינה ופרויד ואינשטיין וכל הסינטזה המופלאה הזאת בין היהדות לבין תרבות המערב אבל גם לכם היו דברים יפים: הכנסת אורחים, כיבוד אב ואם, מסורת פטריאכלית נהדרת. אם אשמע עוד פעם את דברי ההבל האלה אני אצרח! הנשיקות על הידיים של אבא והכנסת האורחים הנהדרת, וגעגועי ציון האותנטיים והמשיחיות הנאיווית הם אולי דברים יפים למי שאוהב דברים כאלה, אבל בשבילי הם לא מהסממנים שאותם אני רוצה לראות בחברה שחלמנו אני ואבותי הרוחניים להקים כאן: חברת מופת הומאניסטית ומתקדמת, שזורה בחזונות היותר יפה של הליברליזם ההומאניסטי.
את החזונות האלה לא פוצץ הרימון של יום ה'. מה שפוצץ אותם הוא מה שקרה לפני הרימון, ומיד אחריו – ההתנהגות הברברית, החייתית של כנופיות השנאה שהיכו בלי הבחנה מפגינים שלווים ופצועים בחדר המיון. וכאן שוב מרימים ראש חסידי אהבת ישראל ומלחשים: אל תדברו כך אל תקראו להם "חומיניסטים" אל תקראו להם "פרימיטיווים" זה מרגיז אותם עוד יותר.
צריך להישאר כאן ולהילחם. אבל לא מלחמת אחים רבותי. הם לא האחים שלי.
