בבואנו להציג את הדרך שבה ניתן להשתמש הלכה למעשה במושג "דרכי שלום"
לצורך פסיקת הלכה בימינו, ברור כבר בהשקפה ראשונה, ש"דרכי שלום" שנזכרו בהלכה
רובם המכריע הם ביחס לגויים אשר בקירבם חיינו בגלות,
או שחיו בקירבנו בארצנו בתקופות מסויימות.

מעתה, כיצד עלינו להתייחס במציאות חיינו במדינת ישראל,
להלכות ולעקרונות שנקבעו לכתחילה "מפני דרכי שלום" בלבד,
כאשר במגילת עצמאותה נאמר מפורש:
"תקיים שיויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין".
ומכאן שהחברה בישראל חייבת לכל אזרחיה, גם גויים,
את כל מלוא הזכויות המוענקות בחוק ליהודים,
ואין מקום וצורך יותר לנימוק "מפני דרכי שלום".

בהלכה הבאה מוסיף הרמב"ם: "אין כל הדברים האלו אמורים
אלא בזמן שגלו ישראל לבין העכו"ם,
או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל.
אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם,
אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו וכו'".

מכאן, שכל ההלכות שנאמרו "מפני דרכי שלום",
תקפים היו בגלות, או בזמן שיד עכו"ם תקיפה על ישראל אפילו בארצם.

מה מקומן של אותן תקנות "מפני דרכי שלום" בזמננו,
ובייחוד במדינת ישראל?
שמא יעלה על הדעת שהמדינה נכנסת תחת ההגדרה
של "יד ישראל תקיפה עליהם"? בוודאי שלא!
בעולם המערבי הדימוקרטי, שאנו חברים בו, הבסיס לחיי החברה הוא שיויון זכויות לכל אדם,
ואין מקום במדינה דימוקרטית לאפליות על רקע דתי,
ואף אילו היינו מעצמה עולמית אדירה, לא היינו יכולים לנהוג כך…

אבל כל זה רק לכאורה, כי אליבא דאמת נראה לי שאין זו דעת ההלכה על גויי זמננו.
כל הנ"ל מדובר בעובדי עבודה זרה ממש, היינו לפסל ולמסכה.
ואילו הגויים החיים בקרבנו, ולמעשה הם הרוב המכריע של הזרים החיים במדינה, הם מוסלמים.
והאיסלם ודאי שאינו עבודה זרה, ומוסלמים ודאי שאינם עובדי ע"ז,
וכמו שפסק הרמב"ם עצמו "וכן כל עכו"ם שאינו עובדי עכו"ם, כגון אלו הישמעאלים,
יינן אסור בשתיה ומותר בהנאה,
(משום שהם מאמינים באל אחד ואינם עובדים עבודה זרה)..

‎סיכום: יחסים אנושיים ולא משום "דרכי שלום" דוקא
עתה נשוב לסיכום אל נקודת הפתיחה:
כיון שאין לגויי נכר מזמננו דין עובדי עבודה זרה,
לכן, גם אילו היתה יד ישראל תקיפה במובן ההלכתי
והמעשי של אותם ימים, לא היינו חייבים
בשום פנים לנהוג בגויי זמננו כדין עובדי עבודה זרה.
ולכן, בכל מכלול היחסים שבין ישראל לנוכרים, הן בארץ והן בחו"ל,
הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגוים,

ובין ביחס היחיד לשכנו או חבירו הגוי,
אין שום צורך לשמור על יחסים אלה "מפני דרכי שלום" בלבד,
אלא משום שע"פ ההגדרה ההלכתית אין הם יותר בגדר עובדי עבודה זרה.
ולכן, פרנסתם, בקורי חוליהם, קבורת מתיהם,
ניחום אבליהם (שנזכרו בשו"ע יו"ד קנ"א, י"ב) ועוד,
הכל ניתן להעשות מתוך חובה אנושית מוסרית, ולא משום "דרכי שלום" דוקא.

חלק מהרצאה שנישאה בכנס מטעם מכון לתיכנון מדיניות ביחסי ישראל והתפוצות,
בכסליו תשמ"ח והובאה בשלמותה ב"תחומין" ט'.  הרב חיים דוד הלוי