פְּלֵימוֹ הָיָה רָגִיל לוֹמַר בְּכָל יוֹם:
“חֵץ בְּעֵינֶיךָ, הַשָּׂטָן”.
פַּעַם אַחַת בָּא הַשָּׂטָן בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים
וְנִדְמָה לוֹ כְּעָנִי
וְקָרָא עַל הַפֶּתַח.
הוֹצִיאוּ לוֹ פַּת.
אָמַר לוֹ: “בְּיוֹם כְּגוֹן זֶה – הַכֹּל מִבִּפְנִים וַאֲנִי מִבַּחוּץ?”
הִכְנִיסָהוּ וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו פַּת.
אָמַר: “יוֹם כְּגוֹן זֶה – הַכֹּל אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן וַאֲנִי לְעַצְמִי?”
נְטָלוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ אֵצֶל הַשֻּׁלְחָן.
הָיָה יוֹשֵׁב וּמַעֲלֶה עַל גּוּפוֹ שְׁחִין וַאֲבַעְבּוּעוֹת וְעוֹשֶׂה דְּבָרִים מְאוּסִים.
אָמְרוּ לוֹ: שֵׁב יָפֶה.
אָמַר לָהֶם: תְּנוּ לִי כּוֹס.
נָתְנוּ לוֹ כּוֹס. נִתְחַמֵּם וְהִתְחִיל זוֹרֵק לְתוֹכוֹ כִּיחוֹ וְנִיעוֹ.
גָּעֲרוּ בּוֹ.
נָפַל וָמֵת.
יָצָא קוֹל: “פְּלֵימוֹ הָרַג נֶפֶשׁ”!
בָּרַח פְּלֵימוֹ חוּץ לָעִיר וְנִתְחַבֵּא.
הָלַךְ הַשָּׂטָן אַחֲרָיו.
נָפַל לְפָנָיו.
כְּשֶׁרָאָה הַשָּׂטָן שֶׁהוּא מִצְטַעֵר,
נִתְגַּלָּה לוֹ וְאָמַר: מִפְּנֵי מָה אַתָּה רָגִיל לוֹמַר כָּךְ?
– אֶלָּא הֵיאַךְ אֹמַר?
– אָמַר: יִגְעַר ה’ בְּךָ, הַשָּׂטָן!
בבלי, מסכת שבת, דף קכז עמוד ב
