האומנה בישראל – נתונים

אני מצרפת לכאן קישור לכתבה שנעשתה על זוג שהחליט לאמץ ילדה עם תסמונת דאון.
מאמינה שרובכם נחשפתם לזה כי זה עשה קצת הדים.
ושרק נמשיך להאמין בטוב ובהכנסת אורחים,דווקא, מהסוג הזה, על כל השלכותיו.

לסרטון>>

דווקא ביום הזה קוראים את סיפורו של יונה הנביא –
מי שנשלח לצאת החוצה ולדרוש מאנשי נינווה לשוב (פנימה) בתשובה.
יונה חומק (החוצה) משליחותו ונבלע (פנימה) בתוך הדג.
עד שנפלט החוצה וממלא את שליחותו.

ההתעסקות הזו של חוץ ופנים
היא לב לבו של הדיון שנוצר כתוצאה מהכנסת אורחים;
אדם מגדיר את עצמו, פעמים רבות,
לפי מה שמגיע מן החוץ ומכריח אותו להתמודד עם שאלות של זהות.

במדרש, פלימו והשטן מייצרים בבושקה
של פנים וחוץ שמתהפכים שוב ושוב ושוב.

סוגיית הכנסת אורחים כולה,
בעקבות ההרצאה של ד"ר הרצוג,
זרקה אותי לחשוב על המשנה
באבות ה: "שלי שלך, שלך שלך".
האחר הוא לא אני. האחר הוא אחר,
וממילא אני מוכרחה לגלות מי אני.
רק אז נוצרת אפשרות לקשר.
אני מגדירה מה שלי,
וככה אפשר לדבר על מה ששלך, ו
גם להגיע למידת חסידות שבה מה ששלך ודאי שלך,
אבל גם מה ששלי (ואני יודעת להגדיר שהוא שלי) – יכול להיות שלך.

מצאתי מאמר מעניין של גלעד קריב בדיוק על זה, משם גם הקישור ליום כיפור.

האם להימנע מלארח?
הגיבור בסיפורו של אלבר קאמי הוא מתבודד ולכן לא מסכן דבר בחייו.
האמירה של קאמי כפי שאני מבין אותה
היא שעל מנת לחיות חייבים לצאת מבדידותנו
ומכאן לארח גם שכרוכה בזה סכנת חיים

כשאין אורחים אין חיים

עמדה זו קשור גם לסוגיית היחס הדתי במערכות יחסים  ובמרחב האישי

על המעבר מאויב לאוהב –
מערכת היחסים המורכבת שבין האדם שבונה את ביתו בשכונת תלפיות,
כשהוא נלחם נגד הרוח.
האם זו מציאות ? האם זו מטאפורה ?

האם חברה כזאת היא אידיאלית כאשר אין מעמד של אורח או מארח- כולם שווים, כולם מוגנים?
האם מדובר באשלייה?

עמדה זו קשור גם לסוגיית היחס הדתי במערכות יחסים  ובמרחב האישי